החלטה בתיק ת"א 3981-08

1.         בפני בקשה להורות, מכח סמכותי על פי תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") - שהנתבעים לא יוכלו להביא עדים.

2.         עיקר העובדות פורטו "בהרצאת הפרטים" של באת כח הבנק בדיון שהתקיים ב- 7.11.12. איני רואה צורך לחזור על כל פרטי הפרטים. די לי בכך שאומר, שהנתבעים ביקשו וקיבלו מספר ארכות לצורך הגשת תצהיריהם, אבל עינינו הרואות שבסופו של יום - תצהירים אלה לא הוגשו.

3.         עיקר טענתם של הנתבעים היא, שאפילו הגישו תצהירים - הרי שהם היו דומים, או אפילו זהים, לתצהירים שהגישו בשעתו, בשלב המוקדם של התיק, עת שנדונה בקשתם לקבל רשות להתגונן. על פי הנטען , תקנה 246 לתקנות מאפשרת להם להסתמך על ראיות שהובאו בהליך ביניים.

4.         ברור ומובן מאליו שטענה זו של הנתבעים היא טענה שבדיעבד. שהרי מלכתחילה הם הגישו מספר בקשות לארכה להגשת תצהירים.

            ברור איפוא, שהנתבעים התכוונו להגיש תצהירי עדות ראשית, וככל הנראה אלה לא הוגשו בשל מחדל כלשהו שמקורו אצל בא כוחם.

5.         תקנה 246 אכן מורה כי: "ראיה שהובאה בהליך ביניים, רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה". אבל, בעל דין המבקש להסתמך על ראיות שכאמור הובאו בהליך ביניים, חייב לנקוט פעולת הסתמכות זו במהלך הבאת ראיותיו כדי לאפשר ליריבו לעורר נימוק התנגדות אם יש לו כזה. ראו: א. גורן: סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 481.

6.         נמצא לנו, שאילו הנתבעים רצו להסתמך על תצהירים שכאמור הגישו בהליך הביניים של בקשת הרשות להתגונן - היה עליהם ליידע בעניין זה את התובע. לא זו בלבד שלא עשו כן, אלא שבאמצעות הבקשות למתן ארכה - הם נטעו אצל בא כח התובע את הקונספט השגוי לפיו לא יוגשו תצהירים.

7.         השאלה היא, אם בנסיבות העניין, הסנקציה הקבועה בתקנה 168(ב) היא מידתית וראויה.

            פסק הדין המנחה בהקשר הזה הוא ע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ - רמאללה נ' מוחמד חג'וג' ואח', שם נקבע (מפי כב' השופטת א. חיות) כי:

"בבוא בית המשפט לבחון האם אי הגשת התצהירים במועד נבעה מ'סיבות מוצדקות', עליו לשקול את אחריותו של המבקש לכך, כולל משך הזמן שחלף והנסיבות לאיחור, ואת מידת הפגיעה הצפויה לבעלי הדין שכנגד מכך. בית המשפט אף יבחן, האם אי ההענות לבקשה להאריך את המועד להגשת תצהירים עלולה לגרום לעיוות דין וישקול שיקולים הנוגעים לניהול יעיל של ההליך. בית המשפט רשאי לשקול חיוב המבקש בהוצאות תוך קבלת בקשתו, אך יש לבחון כל מקרה לגופו".

                        ראו פיסקה 18 לפסק הדין.

8.         מן הדין נבוא לנדון:

עובדה היא, שבסופו של דבר, שגרסת הנתבעים איננה בגדר נעלם, והיא מצויה, כאמור, בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, שהפך כמצוות הדין - לכתב הגנה.

נראה לי, שבנסיבות העניין ,הפעלת תקנה 168(ב) במלוא חריפותה, עלולה לגרום לנתבעים נזק לאו בר תקנה ואפשר מאוד שהיא גם איננה "מידתית".

אף שמחדלם של הנתבעים איננו פשוט, אני סבור שניתן לרפא את הפגם שנפל בהתנהלותם על ידי פסיקת הוצאות.

9.         אני קובע איפוא, שהנתבעים יישאו בהוצאות לטובת התובע בסכום של 10,000 ש"ח. שיעור הוצאות זו משקף, בין היתר, גם מורת הרוח מהטיעון ודרך הטיעון של הנתבעים. דבר אחד הוא להביע צער על תקלה ולבקש שבית המשפט יפעיל שיקול דעתו במידת בית הילל, דבר אחר לגמרי הוא, טיעון הנאמר בעזות מצח תוך "התקפה" בלתי מובנת ובלתי מוצדקת על התנהלותו של הצד שכנגד.

            למרבה הצער, הנתבעים בחרו בדרך זו.

10.        העולה מן המקובץ הוא שאני מתיר לנתבעים להגיש תצהיריהם תוך 10 ימים מהיום. יש גם בידי הנתבעים להודיע על כך שהתצהירים שהגישו בשעתו ישמשו גם בהליך זה.

            הנתבעים יישאו בהוצאות לטובת התובע בסכום של 10,000 ש"ח.